טלפון:

050-8662344

אי-מייל:

orlyfurman@orlyfurman.com

צרו קשר:

הורות בצוות

 

יופי, מזל-טוב, נולד לכם צאצא. תכל'ס ממש לא חשוב אם זה בן או בת, נכון ? העיקר שיהיה ילד בריא. אם אפשר היינו רוצים גם שיהיה מאושר. אחר-כך אנחנו רוצים שיהיה גם מוצלח ושהמזל הטוב ילווה אותו. ואז הצאצא שלנו גדל (לתפארת מדינת ישראל...) ואנחנו יודעים שהבנאדם הזה מוצלח. ילד/ה מקסים/ה. אגב, אני חייבת להחליט אם לכתוב את הדברים בלשון זכר או נקבה. ברור שאני מתכוונת לשני המינים. לחלוטין, ללא שום הבדל !... אז החלטתי להטיל מטבע... או.קי. הדברים להלן יכתבו בלשון זכר.

 

 הצאצא המדובר הנ"ל, הילד שלנו שחי איתנו בבית, נוכח לפעמים במריבות בינינו, ההורים. מדרך הטבע ישנן אי הסכמות על דברים, הילדים חיים בבית איתנו ואין מנוס. אי אפשר לשדר שהכל אידיאלי, פסטורלי. כי זה לא כך. אנחנו לא יכולים לחיות כל הזמן בשקט תעשייתי, כי זה שקרי ולא נכון. חילוקי דעות קיימים. הם עלולים להיות הרסניים, והם יכולים להוות קרקע מעולה להתפתחות, להטמעת ערכים כמו : הקשבה, כבוד הדדי, אמון, שיתוף. בהחלט מותר שיהיו לנו דעות שונות. טבעי שבני אדם אינם תמימי דעים בתחומים שונים, וודאי גם לא בנושא החינוך. העניין הוא הדרך. ה"איך". לא ה"מה".

 

כל אחד מבני הזוג מגיע להורות שלו עם המטען אותו הוא נושא מהבית. לא תמיד מתפנים לעשות 'פסק זמן', לשקול ולראות מה נכון לנו. אנחנו מתוכנתים כפי שהורינו כיוונו. ולא רק זה. אנחנו מול הילדים גם נושאים תסכולים מההתנהלות של בן הזוג שלנו. כואב וחבל.  

 

"אישתי חושבת ככה, אני חושב אחרת. תמיד היא צודקת ואני יוצא המטומטם, זה שלא מבין" אומר לי ב'. "אין דבר שאני אומר לילדים שלא עובר ביקורת שלה. פשוט לא נולד משפט שלי שיעבור בשלום. אז בשביל מה אני צריך את זה ? תוסיפי לזה תנועת ביטול בידיים, פרצוף מאיים". זה צד אחד של המטבע. הצד האחר של המטבע הוא התסכול של הצד השני.

אישתו אומרת "הוא בקושי נמצא עם הילדים. חורש שעות בעבודה, מגיע הביתה מאוחר, יורה מהמותן. מי חייב לו משהו ? מה הוא בכלל מבין ?"

 

גם ק' חושבת שבעלה ש"נשוי לעבודה" לא יודע כלום על הילדים. היא פוטרת אותו תמיד בביטול. "תשאיר, אני כבר אעשה איתם שיעורים, אל תעשה טובות אני בלאו הכי הולכת תמיד לאסיפות הורים. מי מכיר אותך שם בביה"ס ? נוח לך ככה להתחמק. למה לא. ישנה אני, הפראיירית, שעושה את הכל. אתה מסודר לך עם הדברים שלך. הכל עליי. בשביל מה אני צריכה אותך..."

 

יש לחץ. יש עצבים. יש מתח. הילדים בתווך. אל תשכחו. מעצם היותו של מתח-מתוח, מתווספים עוד 'מיני תבלינים' כגון : ההורים שלך, הבוס שלך. אתה תמיד כזה, שפן, "מזמן הייתי מתגרשת ממך אם לא הילדים". גם הפרטנר לא אילם. ז' מציע  "את יכולה לחזור לאמא שלך, נהיית 'משהו'. ". תוסיפו לזה קולות, מבטי טינה. אני מזכירה - הילדים ברקע. והכל מתחיל מאי הבנה. מאי הסכמה. מאי הקשבה. בקלות רבה ממשיך ומתפתח למאבקי כוחות. צעקות ועצבים. הבריחה של הילד לחדר נובעת ברוב הפעמים מחוסר יכולתו להיות נוכח במריבות בין ההורים. להיות עד לעימותים. לשמוע את הטחת העלבונות ולהבין שיש פה בוז ולגלוג והרבה עקיצות ורוע. לילד גם קשה לראות את אחד ההורים מתקפל או מושפל. העוול זועק לשמים והילד נשאר חסר אונים. בבתים שבהם יש הרבה מריבות מופר האיזון. יש כסאח, יש 'טורים' גבוהים. עצבים. סיגריות. אלכוהול. פתיל קצרצר. הילדים הולכים לאיבוד, לפעמים הם נוטים לכיוון אחד ההורים.

 

תזכורת : את הילד "הכנתם בשניים". הייתה שם, בייצור, 'עבודת צוות'. הילד הוא Home made  . זו לא חוכמה להתלהם ולהאשים את בן הזוג. לשלול ממנו את זכויותיו. למנוע ממנו להיות הורה לילדו שלו. להעניש אותו כי אינו מתפקד בדרך שרצינו.

תתמקדו בעיקר, טובת הילד קודמת ! תנחו, תסבירו, אל תשתלטו.

 

בבקשה שימו לב : אל תיגררו את הילד לעימות ביניכם. זו מניפולציה זולה והרסנית ומתסכלת. תספרו עד עשר. תהיו סבלניים בכל מה שנוגע לחינוך לפחות. תתלהמו בנושאים אחרים. לא יודעת אילו. אבל לא על 'הגב' של הילדים. לא מגיע להם. זה לא בונה אותם. העוול מחליש ומפחיד אותם וחבל... כשנולדו הרי ייחלנו לבריאותם ואושרם !!