טלפון:

050-8662344

אי-מייל:

orlyfurman@orlyfurman.com

צרו קשר:

דבר אלי (ואין צורך בפרחים), אהובי (ואהובתי)

 

זוכרים את השיר הישן והמקסים "דבר אליי בפרחים" ? (מילים: אורי אסף, לחן: דובי זלצר)  תזכורת: בחורף היא אוהבת לבן, הוא בא אליה ומגיש לה 'צרור נרקיסים ריחני ורטוב'. צוחקת ושולחת אותו לאביב. אז היא מבקשת פרחי אביב והוא מביא לה 'זרים זהבי חרציות'. לקיץ ביקשה 'את פרחי התבל' אבל אף פרח לא שרד בחום הלוהט. הוא לא הגיע. היא באה אליו 'בפתח עמדה לקראתו...ביקשה לו רק פרח אחד, איך הכל יתן והכל כבר יבש'. ובכל זאת המשיכה לבקש 'דבר אלי בפרחים, אהובי'.

יופי. להבדיל מזמנים מודרניים, בשיר "אל תקנה לי ורד" (מילים: תרצה אתר, לחן: ורד קלפטר), מבקשת הבחורה שלא יקנה לה ורד כי אז 'האמת שמי שמביא לי ורד, הוא האיש הלא נכון'. היא רוצה ממנו כל 'כל מיני דברים קצת מוזרים'. אפילו שיכתוב 'איגרת עם שקרים בחרוזים...כל מיני דברים מיותרים'.

 

נא לא להתבלבל. אין עסקינן בשירה עברית של אז והיום, עם כל הכבוד הראוי לה, אלא מיקוד תשומת הלב בתקשורת שבינו לבינה. דברים השתנו, עולם משתנה, זה נכון. אבל במהות הזוגיות, ביחסים שבין שניהם אין שוני, בין הגבר והאישה. לכל אחד מהם חשוב להיות נאהב ומוערך ע"י האחר. חשוב לכל צד להרגיש שהוא הכי מיוחד בעיני האחר. הכי יפה, הכי נעים, הכי כייפי, הכי פרטנר, הכי חבר, הכי שותף. הכי מרגיש, הכי רגיש, הכי קשוב, הכי תומך. הכי אוהב.

 

אז מה בעצם קורה שם ברבות הימים, עם חלוף השנים? הם קיימים אלא שחלו כמה שינויים :

א. מיקומם האסטרטגי השתנה בסולם העדיפויות שלנו.

ב. כמות תשומת הלב שהושקעה בקשר השתנתה גם היא.

ג. המעגל הרומנטי התרחב ונוספו אליו שחקני משנה (צאצאים).

ד.  מקומנו האישי-הפרטי בסולם השתנה אף הוא.

ה. שקענו בחובות, במחויבויות, שכחנו שיש לנו גם זכויות.

 

כתוצאה מכך נעשינו יותר "קצרים". יותר מתוחים. יותר, הרבה יותר, מתוסכלים. הצטברו חסכים ו...התחלנו לשכוח, להתבלבל. לערבב תחומים, לפגוע בשורשים (אמא / אבא / אחות / אח /שלך). למדנו לפגוע, להעליב, לנהל חשבונות רגשיים, להתעלם. שכחנו כמה חשוב להתייחס, להקשיב ולהיות מודעים לצרכים. קיווינו שהצד השני יבין.לא קיבלנו מה שרצינו ? או שאנחנו "מתקפלים", או שאנחנו תוקפים. תלוי באישיות שלנו. ושיהיה ברור ששתי הטקטיקות הללו אינן מקרבות. אינן דרכי שלום. אלו הן אסטרטגיות של לחימה. יש כזו שקטה ויש מתלהמת.

שתיהן מעידות על קושי ועל חוסר יכולת אמיתית להתמודד. ואז מה ? אנחנו בני אדם, מלאי רגשות, זקוקים להרגיש. אם בבית לא נעים לנו, אם אנחנו לא מרגישים מחוזרים, אם מלאי הרגשות החיוביים שלנו אינו בטעינה, הבטריות נגמרות. פשוט כך. האגו נפגע, הלב כואב, עצוב לנו. הדרך אל החוץ הולכת ומתקצרת. מנגד, נחמדים ונחמדות בעבודה. יש הזדהות עם המטלות והקשיים, יש שותפות להשקעה. נוכחות מאסיבית, ריבוי שעות, השקעה בקריירה. יותר קלילות, אין ערבוב של רגשות של 'מגיע לי, למה לי'. אין תחושת חנק מעומס כבד של לחצים מן הבית,  כי הם שם, בבית. אין עומס יתר של דרישות, מאלה שנחשבים אצלנו לקרובים ביותר, מהם אנו מצפים להבנות וסלחנות וסבלנות ותמיכה. מן חממה חיצונית ולעיתים גם שיקרית למעוז הביתי, הפרטי, האינטימי שלנו. ואנחנו חיים שם וכאן. ועדיין, תמיד, לעולמים, ללא שום קשר למין, לגיל או למעמד, זקוקים  לתשומת לב, להתייחסות, לאוזן קשבת. לרגישות, לאמפטיה.

 

ק' היקרה מספרת לי שאינה זוכרת בכל שנות נישואיה התעניינות מצד בעלה. "תמיד התעניין רק בעסק שלו. העובדה שגם אני עבדתי לא נחשבה בעיניו". ההתעלמות שלו פגעה בה. "לא עשיתי מזה עניין, כי חשבתי שאני קטנונית. היה הרבה יותר חשוב להקים את העסק. הוא דרש ממני להתפטר מהעבודה ויחד איתו להשקיע בעסק. הלכתי שם לגמרי לאיבוד. נעשיתי עובדת של הבוס. לא היו לי חיים משל עצמי. לא רצונות, כלום. זה היה ברור מאליו שאני שם. על שיחות אינטימיות אין מה לדבר, כי נושאי השיחה היחידים הפכו להיות אודות העסק. שכחתי אפילו לחכות לאיזו מילת חיזור, או חיוך חם. הכל הפך להיות קר, ענייני, טכני. היתה מועקה כזו בקשר בינינו בבית, שהייתי מחפשת כל הזדמנות לברוח משם. כבר לא היה לנו על מה לדבר. גם לא יצאנו לבלות יחד, כי כל היום היינו יחד בעסק. אני מבינה שאיבדנו את העניין אחד בשני. במקום שבערב ניפגש ונצא, היינו מתפצלים 'כדי לנשום אוויר'.אני זוכרת שנורא נעלבתי ממנו שלא קנה לי כלום ליום ההולדת. לדעתו התנהגתי כמו ילדה קטנה. הוא פשוט 'ירד' עלי. את יום הנישואים לא ציינו. ביום ההולדת שלו, אפילו לא טרחתי לברך אותו. שמתי לב שהוא פחות ופחות עניין אותי. ואני משתגעת מזה. פעם אהבתי אותו כל-כך".

 

רבים מאיתנו מפספסים את הדרך המשותפת. הולכים לאיבוד בזוגיות. בבקשה, אל תוותרו מהר מדי. לא בגלל הילדים, נסו עבור עצמכם. שווה להשקיע על-מנת לשקם ולהיטיב. אולי עוד אפשר להציל. ותרו על מלחמות הכבוד כדי לנסות ולהתקרב מחדש. מאוד יתכן ש...תופתעו !